בשבעה באוקטובר החל תהליך של פיחות דרמטי בקדושת החיים שלנו. הערך, שבמובנים רבים התרבות היהודית וספר הספרים העניקו לעולם, נשחק בדרכים שלא ידענו מאז הקמת מדינת ישראל.
בערב שבעה באוקטובר הוציא אותנו כוח צה״ל מן הממ״ד. זה היה לאחר שתים עשרה שעות של ניסיון לשרוד ולהציל את עצמנו מן הטבח שנערך בקיבוץ נירים ובכל האזור שלנו. היינו כמו נח ומשפחתו היוצאים מהתיבה ומגלים את הזוועה (מישהו חשב פעם איך נראה העולם לאחר המבול? האם היה זרוע בשרידים ובגוויות של כל היצורים שנכחדו?)
לאחר עשרים שעות נוספות במקלט הקהילתי, תחת אש ואבטחה כבדה, עזבנו את הבית והאזור שלנו. לשש מאות תשעים ואחד ימים. עד שחזרנו. אל מציאות של מלחמה.
איבדנו מאות מכרים וחברים באזור והכרנו רבים מהחטופים, כמה מהם באופן קרוב ממש. כולם הפכו לשמות כמעט ציבוריים. מי שהכין לנו קפה ב״שוקולד קפה״ של המועצה ומי שאירח אותי בסוכתו רגע לפני כן באופקים, מי שהיה חבר בקבוצת הריצה של חבר קרוב, מי שהתנדבה ב״קול רבני לזכויות אדם״ (הארגון שאני מנהל) ומי שהיה חבר ושכן, ונפגש איתנו לארוחות ערב מדי פעם. ועוד ועוד.
אני זוכר את הלילה שבין שבעה לשמונה באוקטובר. לא האמנו למספרים המטורפים שקפצו בכל שעה. מעשרות למאות ומשם לכיוון האלף והלאה. אני זוכר את הנסיעה לאילת עם בני בכורי, שמציף בבשורות על חברים ומורים נעדרים או הרוגים. כששאלתי אותו איך הוא מרגיש, הוא ענה בקצרה: ״בסדר״. כנראה שלא יכול היה אחרת. כי איך אפשר בכלל להרגיש משהו אל מול ההלם הזה? אל מול צונאמי של פחדים ועצב? אל מול כמות כזו של בשורות, ההופכת את המוות מטרגדיה אישית לסטטיסטיקה?ֿ
וכל זה המשיך, עם המלחמה הארוכה בתולדות ישראל. אני שומע את כל הקולות הישראליים. הרצון לנקמה. הפחד. העצב. ואפילו נצנוצים של ייאוש. ועדיין, אני מחויב ל״ובחרת בחיים״. מה שהיה נשמע לי בנאלי בעבר, ברור לי היום, הרבה יותר.
כאשר אני שוקע בשכחה בידורית, נסחף אחרי עומסי החיים ושוכח את החטופים שבמנהרות המוות, אני פוגע בקדושת החיים ובבחירה בחיים. כאשר אני קהה בפני עוד ״הותר לפרסום״, אני הורג עוד תא של קדושת החיים בתוכי. כאשר אני רואה את המספרים והתמונות של ילדי עזה הנהרגים או גוססים מרעב (ולא משנה אם זה אני, הנאבק לסיום המלחמה או מישהו שחושב שהיא צריכה להימשך באופן ענייני), אני מוותר על הערך שעמלנו לטפח במשך אלפי שנים כאשר אני עוצם עיניים בפני אחים יהודים, שבשם יהדותם לכאורה, יורדים להכות ולירות, אני בוגד במורשת היהודית והציונית שלי. החיים מעולם לא היו זולים כל כך במרחב הזה.
אבל, דרך הסדקים בוקע אור. לאחר המלחמות הגדולות של העולם, וביתר שאת משנת 1945 חלחלו הבנות אצל בני האדם, שקדושת החיים חייבת להיות מרכזית בציביליזציה האנושית. שעלינו להיאבק בדחפים ובזרמים אלימים, דוגמת קנאות חילונית ודתית ודה-הומניזציה של ה״אחרים״. כנראה שהדברים נשכחו. גם אחרי המבול מפעם לפעם מלאה הארץ חמס. היהדות היא משל ותנועה לתיקון עמוק של הדברים. מתוך פיכחון, אבל גם מתוך אחריות ומתוך אמונה לאין קץ.
כשהייתי נער בישיבה התיכונית של הרב חיים דרוקמן, שרתי בכל בוקר ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה…״ היום אני שר את "אני מאמין" הציוני-חילוני של טשרניחובסקי שעודנו מאמין באדם ו״גם ברוחו, רוח עז״.
נקלענו, שבטובתנו ושלא בטובתנו, לתקופה חשוכה של פגיעה אנושה בקדושת החיים. אבל, אם קלקלנו אז ודאי שנוכל לתקן. אני מאמין.