אנחנו חיים בעולם שלא עוצר. במציאות שבה אנשים טסים במסלול המהיר, מנסים להשיג עוד. עוד יותר, להשיג את השני, להיות ראשונים. אבל בעולם הזה יש אנשים שהמציאות שלהם היא אחרת, כי בתוך העולם הזה שבו אנשים רצים וממהרים, יש גם אנשים שבשבילם כל צעד הוא ניצחון, וגם להיות אחרונים זה הישג ענק.
בעולם שבו אנשים רבּים לא מקשיבים ואנשים רבִּים צועקים, יש את אלו שנלחמים כדי לשמוע. ויש את אלו שנלחמים על כך שישמעו אותם, גם כשאין להם קול.
בעולם שבו יש אנשים שעסוקים במה מגיע להם וכמה, יש אנשים שמנסים להגיע. להגיע לצד השני של הכביש או לקומה הראשונה, כי אין רמפה או אין מעלית.
בעולם שבו יש אנשים שמשתמטים מאחריות, מהחובה לקחת חלק בעול, יש אנשים שנלחמים על זכותם לתרום. לתרום כמו כולם. גם אם הם לא כמו כולם, ולהם זה קשה הרבה יותר.
בעולם שבו אנשים כל הזמן בודקים מה יש לאחֵר או לשכן – יש אנשים שלא יכולים לצאת מהבית, ואם רק השכן ידפוק אצלם בדלת פעם בשבוע ויישב איתם, הבדידות תהיה פחות קשה.
כי בתוך העולם הזה, שרץ וממהר, שמתקדם ולא מביט לאחור, ישנם אנשים שצריך לעצור ולחכות להם. שעבורם זה כל ההבדל כולו.
והינה אני כאן, מתארת עבורכם במילים, כמה זה חשוב להקשיב ולראות את האנשים שעבורם המציאות היא אחרת.
מילים שהן הדבר היחיד שאין לבת שלי.
פעם, ילדה אחת שאלה אותי איך אני מבינה אותה אם היא לא מדברת. אמרתי לילדה הזו שאני פשוט מקשיבה לה טוב טוב.
זה דורש זמן, סבלנות והרבה רגישות, אבל בסוף אפשר לשמוע מילים גם כשהן אינן נאמרות. כמו שאפשר להתקדם גם בלי לצעוד. ואפשר לדמיין גם בלי לראות. ואפשר ליהנות ביחד. מחברות. ואפשר גם לאהוב.
בעיקר אפשר לאהוב, רק שכדי לעשות את זה, צריך לעצור לרגע את המרוץ, צריך להקשיב גם לשקט. אנחנו גדלנו בלי לראות ובלי להכיר אנשים עם צרכים מיוחדים. לאט לאט בשנים האלה נעשתה מהפכה שקטה. עוד ועוד הורים לילדים מיוחדים החליטו להתחיל לדבר על זה. עוד ועוד אנשים עם מוגבלות יצאו ועמדו מול העולם בגאווה. היום אנחנו רואים אותם יותר. בגינה הציבורית, בשילוב בגנים ובבתי הספר. צעירים עם צרכים מיוחדים שמתנדבים לצה"ל, תורמים ככל יכולתם. והמשימה הבאה היא שהם יהיו בכל מקום עבודה, איתנו.
אז זו הזמנה לי אליכם, לעצור לרגע, לרדת לצד הדרך, ולפנות את המקום לאלו שצריכים שקט כדי להישמע. לאלו שצריכים עוד רגע כדי להגיד. עוד זמן כדי להתרגל ולא לחשוש לדבר.
חברה לא נמדדת רק בהצלחות שלה, חברה נמדדת בהכלה שלה את כולם ובהתעקשות שלה לא להשאיר איש מאחור. לא להשאיר איש מאחורי גדר ושער נעול. כמו שזה היה כל כך הרבה שנים. זה הזמן לפתוח את השערים ואת הלב. אני בטוחה שאם תתנו לזה את הזמן, שאם תפתחו את הלב, ואם תקשיבו לשקט תגלו עולם מרתק. הרבה יותר ממה שאי פעם חשבתם.