דנה רק רצתה להיות אימא. לא חלמה על קריירה, לא על תארים, היא התרכזה בגידול שלושה ילדים והייתה מאושרת.
בשמונה באוקטובר היא חשבה שזה הסוף. חיזבאללה החל לתקוף, היא פחדה פחד מוות ומבלי לחכות להוראה של אף גורם רשמי, פינתה את המשפחה שלה מקריית שמונה לטבריה. אל מלון לאונרדו קלאב הגיעו באותם ימים עוד עשרות משפחות עם ילדים שנתלשו מהחיים שלהם לתוך לובי של בית מלון. הם היו אבודים. הילדים ישנו בימים והסתובבו בלילות, לכולם היה ברור שזה לא ייגמר טוב.
מכאן קל להתדרדר לכל מה שאסור, לכל מה שמחכה ברחוב. לא עבר הרבה זמן ודנה לקחה עליהם חסות, על שמונים ילדים שלא פגשה לפני כן. היא גייסה עבורם מורים לשיעורים פרטיים, הביאה למלון חוגים, עזרה להם בקליטה בבתי ספר חדשים. כשאמרה שצריך לעלות לישון – הם עלו, כשהתקשרה להעיר אותם – הם קמו וירדו להסעות שפיזרו אותם במוסדות החינוך. במקום הכי קשה ונמוך שהייתה בו אי פעם בחיים, דנה צמחה. גילתה בעצמה יכולות שלא הכירה.
שמחה היא מורה בתיכון של קריית שמונה. בין השיעורים שהיא מלמדת והכנת התלמידים לבגרות, מצאה את עצמה מנהלת את כל אלפי המתנדבים שנהרו לעיר. אוטובוס אחד ייסע לשיפוץ גן, ועוד חמישה חבר'ה יופנו לעזור לקשישה לעבור לבית שיש בו ממ״ד, וצוות נוסף יביא לה מוצרים מהסופר – וככה יום אחר יום. מפעל לוגיסטי, מערך מתנדבים שלא מבייש ארגון ענק, של אישה אחת, שרגע לפני שבעה באוקטובר, הייתה מורה לאזרחות ותנ"ך.
הנשים האלה הן רק שתי דוגמאות לצמיחה מתוך טראומה. בתוך קושי וכאב אדיר גילו בעצמן כוחות חדשים ומצאו יכולות שלא היו בהן קודם. המינוח המקצועי למה שקרה להן הוא PTG – post traumatic growth. ההערכה היא ש 60%-30% מהאנשים שחוו טראומה יצליחו לצמוח מתוכה ולפתח שינויים חיוביים משמעותיים. זהו תחום מחקר שישראל מובילה בו.
מה מאפיין את אותם האנשים?
הם מדווחים על הכרה גדולה יותר במסוגלות שלהם, בכוחות הפנימיים שלהם. אחרי ששרדו אירוע כל כך גרוע, פתאום עלו הזדמנויות שכנראה לא היו מאמצים לפני אותו אירוע. הם מתחילים להשקיע יותר במערכות יחסים. יש בהם יותר חמלה ואמפתיה ורצון להיות יחד עם אנשים שנעים להם איתם. הם מחפשים קשרים עמוקים. אחרי הטראומה שעברו הם יחפשו לחיות חיים של טעם, של משמעות. לא יתפשרו על מה שהוא סתמי.
צמיחה מתוך טראומה היא בעצם הסיפור של מדינת ישראל. מדינה שצמחה ממקומות של אפלה ארוכה. עַם שעבר שואה, מלחמות ארוכות, פרעות, תקופת צנע קשוחה, שנים של פיגועים, ולמרות הכול לרגע לא הפסיק להתפתח. אנשים כאן הם חברים אחד של השני בחברויות חזקות כמו שאין בשום מדינה אחרת. ״חברים שהם כמו משפחה״, זה משפט שרק אנחנו אומרים. ועוד מאפיין, הישראלים לא מבזבזים את החיים, הם חיים אותם בעוצמות, שואפים להיות מאושרים ובאמת בכל ממדי האושר הבינלאומיים, לפני שבעה באוקטובר, ישראל דורגה במקומות הגבוהים במדד האושר.
לי יש את הזכות ללוות את האנשים האלה, להיות לצד האנשים האלה כשהם יוצאים מבתים מפויחים, ניצולי קהילות שהתפרקו, משוחררי מנהרות החמאס, שכמו עוף החול, קמים ונוסקים מעלה.
להערכתי, אלו שיצליחו, אותם ישראלים שמצליחים לא רק לחזור ללכת, אלא להוביל בעצמם את השיירה, דבר לא יעצור אותם.