כשאנו חושבים על המילה גמישות, לרוב אנו נוטים לקשר אותה לגמישות הגוף. אך קיימת גם גמישות המחשבה. בדומה לגמישות השרירים, נדרשת בה אריכות שריר המחשבה ויכולת להכין את הגוף או את המחשבה לתנועות מורכבות יותר. גמישות היא בראש ובראשונה מיומנות ולא ערך. אם ערך הוא עקרון־על המנחה את חיינו, הרי הגמישות משתייכת למרחב המיומנויות – יכולות הנרכשות כדי לאפשר לערכים עמוקים יותר לבוא לידי ביטוי. אם כך, מה הוא הערך העומד בבסיס הגמישות המחשבתית? לדעתי זהו ערך הסקרנות. לא חטטנות אלא, סקרנות מחוללת צמיחה. סקרנות המפתחת עולם, חוקרת ומעמיקה. זו הדוחפת אותנו להבין טוב יותר, ללמוד, להרחיב אופקים לגלות ארצות ותרבויות ובעיקר לגלות את עצמנו שוב ושוב.
הסקרנות היא זה שהצליחה להרים אותי מהמצבה של עמנואל הי"ד בהר הרצל, בסיומה של השנה הראשונה לשכול שלי. היא זו ששלחה אותי הביתה למסע קשה מאוד של המשך החיים בלעדיו – אבל עם שאלות פנימיות גדולות: מה זה אומר עליי? מה זה אומר על התא המשפחתי שלי? מה זה אומר על הקשר שלי עם העולם? ובעיקר, איך זה הולך להראות? האמת היא שלא היה לי מושג.
לא איך זה ייראה ולא איך עושים את זה. הסקרנות היא זו שהקימה אותי כמעט בכל בוקר כדי להמשיך לברר. הסקרנות גרמה לי לתהות איך אפשר לחיות בלי, גרמה לי לנסות להבין מה עושים עם הגעגוע וגרמה לי לשאול את עצמי, בכל פעם שעמדתי מול 'אין כניסה' רגשי, שאלה אחת: האם יש משהו שמפחיד אותי ואני נתקעת בו? שאלה שלא תמיד הייתה לי עליה תשובה, אבל זה היופי בסקרנות – היא מוכנה להשאיר שאלות פתוחות באוויר. כאן נכנסת לתמונה המיומנות של הגמישות המחשבתית. הסקרנות השאירה לי שאלה; הגמישות דחפה את גבולות ההבנה שלי, את הדמיון שלי וגם דחקה את הפחד שלי.
ההפך מגמישות הוא קיבעון, וקיבעון נובע לרוב מהפחד לשנות, מהפחד להשתנות, מהפחד להיכשל. הסקרנות היא זו שמאתגרת, מציבה שאלה ודוחפת להתאמן בגמישות המייצרת את השינוי בפועל. כל פעולה שלנו מונעת מתוך ערך פנימי הדוחף אותנו. השאלה – 'לאן הולכת מדינת ישראל?' משאירה אותי עם תהיה גדולה ועם עיניים סקרניות – האם נצליח לאמץ את המיומנות של הגמישות כדי לצאת מאזורי הנוחות שלנו? האם נעז לפרוץ את הפחד משינוי? האם נצליח לבנות ולהיבנות מתוך השבר הגדול שחווינו? המוכנוּת לשאול שאלה היא זו המציתה סקרנות ודוחפת אותנו לפעולה. נדרשת מאיתנו גמישות רבה כדי להצליח.
השאלה היא מה חלקו של כל אחד מאיתנו בהתרת הפחדים ובתעוזה לשאול באמת, וכך לאפשר לתשובות להגיע מבלי לקבוע מראש איך עליהן להיראות. כאשר המרכז שלנו יציב, טווח התנועה גדל ואנו מצליחים להגיע לאזורים חדשים ולרעיונות שלא חשבנו עליהם קודם. אנו מעזים להיות מוּפְרִים (מלשון הפריה) מרעיונות ומאנשים חדשים ואיננו חוששים להפוך למשהו אחר. ה'אחר' אינו מפחיד עוד, והפחד הוא המונע גמישות.
השאלה "מה אני יכולה לעשות כרגע?" מובילה את המחשבה שלי לאזורים אחרים במוח. מקיפאון לפעולה, ממבוי סתום לחיפוש פתרונות, משיתוק לשאלה ולהתייעצות עם אנשים שונים. פעולה זו מרחיבה את המחשבה ומאפשרת לנו מרחבי פעולה נוספים, קומות נוספות שאפשר להגיע אליהן.