תמיד רציתי משפחה גדולה. כאחת שגדלה בבית עם אחות אחת בלבד, שאפילו אותה, בחוויה שלי, כמעט לא ראיתי כי רוב הזמן לא הייתה בבית, הרגשתי לא פעם לבד. אצלנו לא היו ארוחות שישי משפחתיות ולכן, הייתי מצטרפת לחברה טובה. אצלם, סביב שולחן ארוחת שישי מפנקת, עם קידוש, חלה ריחנית, שפע סלטים ועוד אנשים, הרגשתי לרגע, משפחה כמו שדמיינתי. כשבתי הבכורה נולדה, ידעתי מייד שאני מאוהבת. בה, באימהות, בתחושת הקשר הזה שהוא מעבר לכל קשר אחר. בתחושת האחריות העמקה ליצור קטן שתלוי בי, אחריות שמעניקה כל כך הרבה. רק לראות את עיניה נפקחות אליי ומחייכות, לחוש את החיבוק של הידיים הקטנות, את הנשיקות על הפנים, האהבה הזו שאינה תלויה בדבר, כל זה הֵמֵס אותי אז, וממיס אותי עד היום.
איש לא מכין אותנו לאתגרים של משפחה, למורכבות של מרקם משפחתי המשתנה כל הזמן. ועדיין, בתפיסה שלנו, משפחה היא הדבר מהותי ביותר, וכאשר הוא נבנה היטב, הוא כוח־על. כוח ששום אויב מבחוץ לא יכול לערער. האחריות הבסיסית הזו שאנו מרגישים כלפי אדם אחר, ביחד עם הידיעה שהוא יהיה שם כשנצטרך אותו, היא תחושה חזקה מאוד. גם אם אחותי ואני לא גדלנו ממש "יחד" באותו אופן שראיתי במשפחה אחרות, עדיין, הידיעה הזו קיימת.
וכך הגענו לשבעה באוקטובר. בית של זוג הורים גרושים, עם חמישה ילדים בגילים שונים. חמישה ילדים שתמיד ידענו לשים אותם במרכז בינינו, מתוך הבנה שהם העיקר. בית שפתאום איבד את אחד מעמודי התווך שלו, כאשר רומי, השלישית, המרכזית בין האחים, נחטפה לעזה. הטלטלה הייתה עצומה. חור ענק נפער לכולנו בלב ובמרקם המשפחתי.
החור הזה שיקף בעוצמה את החוסר שלה, של האנרגיות שלה, זווית הראייה שלה, החיוך שלה, האור השונה שתמיד הביאה (כמו האור שכל אחד מאחיה ואחיותיה מביא בדרכו) החור הזה היה נוכח בעוצמה, האור שלה היה חסר עד כאב והמסע היה להחזיר אותה. להחזיר את המרקם המשפחתי לשלמות, בדיוק כמו שהוא היה לפני שבעה באוקטובר, שמחת תורה העצובה. בדרך שהלכנו, גילינו משפחה גדולה עוד יותר. זה התחיל מהמשפחה של כל משפחות החטופים והחטופות, משפחה שיש לה סיפור משותף, להחזיר את האהובים הביתה. הדרך הייתה מאוד מגוונת, אך המטרה ברורה – החזרת האהובים שלנו הביתה. המסע המשותף הזה היה חזק מאוד, כי הוא שיקף את העובדה שלמרות השונות הגדולה, בדיוק כפי שעם ישראל הוא מגוון ובעל גוונים שונים, הסיפור הוא אחד. החזרת כלל האהובים שלנו הביתה היא משימה לאומית, שעליה אנחנו מוכנים להיאבק, כל אחד בדרכו.
וזה הסיפור של עם ישראל. עם שהוא בעצם משפחה אחת גדולה שלעיתים קצת שוכחת שהיא משפחה. משפחה שבה אמורים להיות הורים אחראיים שמעמידים את ילדיהם במרכז – וכשזה לא קרה, הילדים עצמם לוקחים אחריות ובונים את הקשרים מחדש, כל אחד בדרכו. דבר דומה קרה לנו כמשפחה. במשך החודשים הראשונים למאבק להחזרתה של רומי, אבא שלה ואני, אימא שלה, מעט שכחנו שיש עוד ילדים בסיפור.
ילדים אמיצים וערכיים קראו אותנו לסדר, והחזירו את הפוקוס הנכון לתמונה המלאה. המאבק חייב להיות תמיד על כל הילדים, על כל האחים, על כל עם ישראל, על הגוונים השונים שבו. המאבק הזה הוא מאבק של משפחה – ביחד, בעוצמה, בראיית האחר ובעבודה בלתי נגמרת על היכולת להקשיב ולנהל שיח שהוא חומל, מיטיב ובעיקר אחראי. זה הסיפור הישראלי. זה הסיפור היהודי. זה סיפור של משפחה.