בתור נער ובטח בתור לוחם, לימדו אותי ש"ויתור עצמי" הוא אֵם כל חטאת. לא פעם נאמר לי: "עליך להתמיד, להשקיע, לכבוש את מידותיך, רק לא לוותר לעצמך". בעודנו רצים על ג'בלאות עם קוצים הייתי סוחט כל טיפת כוח שהייתה בי כדי לכבוש את הפסגה. העיקר, לא לוותר לעצמי.
אולם בהיותי ראש מכינה, למדתי גם על הסכנות שיש בהנחלת עמל הנפש הבלתי מתפשר בכל רגע בחיים. כי לעיתים, ויתור עצמי הוא מבורך מאוד.
נזכיר – מידות, כשמן כן הן, צריכות לבוא במידה. כל מידה ותכונה, כשהיא במידתה, יכולה להביא ברכה, אבל כשהיא הולכת לקצה בלתי מתפשר, היא יכולה להפוך לאסון.
והינה, גם ויתור עצמי הוא הכרחי מדי פעם. היכולת לוותר לעצמך, להגיד "עצרו הכול, אני לוקח הפסקה מהמשחק", לפעמים נותנת עוצמות גדולות. אתן דוגמה שקרתה לי בהיותי ראש מכינה קדם צבאית. בכל סוף שנה הייתה לנו מסורת של טיול רגלי ארוך מאוד של שלושה שבועות. ממש חוצה ישראל, לינה כמעט תמיד בשטח, הליכה של קילומטרים רבים בכל יום, עם כל הציוד על הגב. מסע מדהים, מרתק, מכונן ועם זאת, מאתגר מאוד ובהחלט לא פשוט לכולם. היה חניך שהמסע הזה היה עבורו קשה הרבה יותר בהשוואה לאחרים. אחרי יומיים של מסע, כשחווה את הקושי, והבין שלפניו עוד שבועיים וחצי של מסע, אמר: "דיייי! אני מסריח ודביק ואני לא יכול בלי להתקלח, אני פורש, חאלס!"
המדריכים אמרו: "מה פתאום, שלא יוותר לעצמו, הוא צריך להוכיח לעצמו שהוא מסוגל, אם כולם בשטח אז גם הוא יכול … אם הוא יוותר לעצמו עכשיו מה יהיה בהמשך?"
אני חשבתי אחרת. חשבתי שאסור להביא אדם לקצה. תפסתי את החניך המתוק ואמרתי לו: "ארגנתי לך הלילה חדר בקיבוץ הסמוך, לך תישן טוב, תתקלח, תאכל טוב, נדבר מחר".
בגדול, זה היה לא מקובל באותם ימים במכינה. להחריג חניך. לאפשר לו לוותר ולהתפנק. אבל אחרי הצעתי, ראיתי איך יורדת לו עננה מהלב. הוא הסכים להצעה, הלך לקיבוץ, התקלח, ישן על מיטה, נשם.
למוחרת, ביקש לחזור. הוא היה רענן ומוקיר תודה. מאותו רגע, הוא נשאר איתנו כל המסע עד הסוף בלי לצאת אפילו פעם אחת!
אז מה קרה פה בסופו של דבר?
אותו חניך אהוב אולי "הפסיד" 12 שעות מהמסע, אבל הרוויח את כולו וסיים כמו מלך. זו לא המקלחת הספציפית שעזרה לו, אלא עצם הידיעה שרואים אותו, ואם עוד פעם יהיה לו קשה, הוא יוכל לצאת. עצם הידיעה הזאת, נתנה לו כוח לכל שאר הימים.
בעיניי זה לקח גדול גם לחיים הפרטיים שלנו.
אני בעד לעמול, להשקיע, להזיע, לחפש לעתים איך יוצאים מאזור הנוחות. אבל החיים כל הזמן תחת דריכות של הוכחה עצמית, עלולים להיות הרסניים מאוד. היכולת מדי פעם, לדעת להרים ידיים, להגיד – הפעם אני מוותר על הדבר הזה, היא לעתים הכרחית. כמו צמח מדברי שיודע להמית לעיתים חלקים שלו בשעת בצורת כדי לשמור על הגבעול המרכזי חי, כך גם אנחנו צריכים לעתים לדעת מתי לוותר על דברים, כדי להצליח לצמוח ולפרוח בצדדים אחרים שיש בנו.