מים משנים צורה כשהם קופאים לקרח או מתאדים לגז, אך לעולם אינם מאבדים את יסודם – מולקולת O₂H אחת, קבועה ויציבה.
האם גם ערכים אנושיים מתנהגים כך? האם הם שומרים על יסודם במעבר בין “מצבי צבירה” פרטיים, חברתיים ולאומיים?
לדוגמה, ערך השמירה על חיי אדם. במרחב האישי הוא נובע מרגש אנושי בסיסי. במסורת היהודית הוא נובע ממצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז) המחייבת ערבות ועזרה הדדית. ובמדינת ישראל הוא עוגן בחוק "לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998" המחייב לסייע למי שחייו נתונים בסכנה מיידית. זהו ערך שליבת משמעותו לא השתנתה במעבר בין הפרטי, לכללי וללאומי.
אך האם כך קורה גם בערך פדיון שבויים? אחד היסודות העמוקים והמחייבים ביותר של העם היהודי ושל מדינת ישראל. שורשיו נטועים בראשית ההיסטוריה המשותפת שלנו כאשר אברהם אבינו נלחם בארבעת המלכים כדי להציל את לוט משביו. המשכו בפסיקת הרמב"ם כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" אשר נועדה לחזק את הערבות ההדדית בקהילות היהודיות בתקופת הגלות. בתקופתנו הוא חושל ונצרב בדם חיילי צה״ל וגבורתם במהלך הדורות. כך, יסודותיו לא השתנו בכל מסע הדורות: הצלת חיים, סיוע לחסרי ישע, וערבות הדדית מוחלטת.
בתקופתנו אין מחלוקת לגבי תוקפו של הערך במישור האישי. אנו מצפים מטייס מסוק, לוחם אש או שוטר לסכן את עצמו כדי להציל חיי אדם. המחלוקת בימינו מתגלה כאשר הערך מתנגש עם המחיר הלאומי. כאן עולה השאלה המכריעה האם המדינה מחויבת ליסודותיו של ערך פדיון שבויים באותה מידה שבה מחויב הפרט או שישנם מצבים שבהם היא פטורה מהם?
יש להבחין בין ערך לבין מחיר. במדינה דמוקרטית, על המדינה להגן על חייו וחירותו של כל אדם. זאת חובה מוחלטת, המבוססת על זכויותיו הטבעיות של אדם לשלום וחירות. בישראל זכויות אלו מבוטאות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו “כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו”. אחריות זו של המדינה הינה כאמור מוחלטת ואיננה תלויה בזהות הממשלה או בהרכבה הפוליטי. היא חלה ביתר שאת על שבויים וחטופים, אזרחים וחיילים חסרי ישע המצויים בסכנת חיים מוחשית, שכל אפשרות ההצלה שלהם מצויה אך ורק בידי המדינה המחזיקה במונופול מוחלט על שני הכלים היחידים שיכולים להצילם – כוח צבאי או מדיני לשחרורם, והסכמי חילופי שבויים. בישראל אחריות זו של המדינה לובשת משנה תוקף גם בשל חובת הגיוס, המורשת ורוח צה"ל וכוחות הביטחון, העובדה שאזרחי ישראל נמצאים בסיכון ובחזית מלחמות חוזרות מיום היוסדה.
אכן, גם לערך יש מגבלות והתניות. מבחינה מוסרית וחוקית, הפרט פטור מהצלת אדם אם הדבר מסכן את חייו. האם ישנן נסיבות שבהן גם המדינה פטורה לגמרי מלהציל את שבוייה וחטופיה?
לדעתי לא.
בנסיבות מסוימות, כאשר מדובר למשל בשבוי חלל, או במי שמעשיו שלו הובילו לנפילתו בשבי, המדינה רשאית להגביל ולהתנות את שיעור הדחיפות, הסיכון או המחיר לפדיונו, אך היא אינה רשאית לשלול מעצמה את עצם האחריות לשלומו וחירותו. ממש כשם שרופא מחויב לטפל בפצוע שאשם בתאונתו, כך מדינה מחויבת בשלומו וחירותו של שבוי או חטוף, גם במחיר כבד, גם כשהדילמות נוקבות.
בישראל של היום, ערך פדיון שבויים איננו רק מצווה דתית או ציווי מוסר כללי, הוא ליבת החוזה שבין היחיד לבין הכלל במציאות חיים תובענית. ברגע שהמדינה תסיר מעצמה מחויבות מוחלטת זו, החוזה יפקע, האמון הבסיסי הדרוש לכוח מגן המתבסס על אזרחים-חיילים יישחק, והמבנה האזרחי יקרוס עד כי “איש את רעהו חיים בלעו”.
ואז, מה יוותר מן הרעיון הישראלי? אם ישראל אינם ערבים זה לזה תמיד, בכל מצב, ובכל מחיר סביר ומידתי שהמדינה יכולה לשאת, אז מהו ישראל?