פעם חשבתי שמנהיגות היא תכונה. בין אם מולדת או נרכשת – תכונה. חשבתי שמנהיג או מנהיגה ניחנים בכריזמה או ביכולת ייחודיים. טעיתי. אני חושב היום שמנהיגות היא התנהגות. לראייה – אותו אדם, בעמדה בכירה או זוטרה, יכול להתנהג באופן מנהיגותי בנסיבות מסוימות ובאופן לחלוטין לא מנהיגותי, בנסיבות אחרות.
פעם חשבתי שאחריות היא ערך. הנחתי שטעונה במונח הזה משמעות נורמטיבית ערכית ייחודית. טעיתי. היא משהו קצת אחר – משהו שאולי מסייע להבין טוב יותר את הקשר שבין מנהיגות לאחריות:
המילה ״אחריות״ Responsibility , נושאת בתוכה קוד שהיה סמוי מעיניי ומרגע שנחשפתי אליו, אני כבר לא יכול שלא לחשוב עליה דרכו. היה זה ויקטור פרנקל שסימן את הכיוון: Response Ability, היכולת להגיב. בכך, הוא הגדיר את המונח אחריות לא רק כחובה מוסרית, אלא כיכולת פנימית עמוקה להשיב לקריאה, להגיב.
סוגיית הנשיאה באחריות, אם כך, משנה את פניה. שעה שמתקיימת בי היכולת להגיב למציאות, השאלה איננה האם יש לי אחריות, אלא רק אם אבחר לשאת בה. גם בתחום האחריות הפלילית, בוחן המחוקק את אחריותו של אדם דרך יכולת התגובה שלו למציאות. כך, אדם שעבר עבירה פלילית פטור מנשיאה באחריות פלילית על מעשיו במקרים שבהם הנסיבות או מצבו לא אפשרו לו להגיב למציאות כהלכה: אי שפיות הדעת, גיל, היעדר שליטה וכיו״ב סייגים לאחריות הפלילית.
על פי פרנקל, התגובה למציאות היא תגובה לקריאה כפולה – פנימית וחיצונית. הקריאה הפנימית נובעת מההכרה בייחודיות שלנו ומעוררת בנו מחויבות להיות נאמנים לעצמיותנו, לחיות באמת וביושר פנימי. לעומתה, הקריאה החיצונית מגיעה מהאתגרים שמחוצה לנו ותובעת מאיתנו להתייצב ולפעול לטובת האחר מתוך אותו ייחוד פנימי.
כמו רבות ורבים בחברה הישראלית, מאז שבעה באוקטובר, אני נושא בתוכי צער וכאב שאינם נגמרים, מלאי ״חומר נפש״ עוצמתי שמוצא פורקן חלקי במוצ״ש בכיכר עם משפחות החטופים. בזמן מלחמה, מול אתגרים אישיים ולאומיים גדולים כל כך, כמעט בלי אוויר – גם אני מנסה לברר מה זה אומר מבחינתי לקחת אחריות, מה הן הקריאות, הפנימית והחיצונית, שלי? אל מול אלו אתגרים אני יכול להגיב? מה אני עושה מול אלה שלא?
מתח פנימי טמון בקריאה הכפולה הזו. מצד אחד, יש בתוכי ניצוץ, יכולת, פוטנציה – קרבה, אהבה, שייכות וחמלה כלפי הזולת והבריאה כולה. מצד שני, יש פער בלתי ניתן לגישור ביני לבין הכוח שברא את העולם ומציב בפנינו אתגרים אדירים. הפער הזה מעורר בי יראה – ענווה עמוקה, הכרה במגבלותיי ונכונות לקבל על עצמי משימות גם כשאינני מבין עד הסוף או שולט בהכול.
פרנקל מציע כי אדם בוגר מבחינה מוסרית משלב את האהבה והיראה למערכת אחת שלמה – שילוב שמוליד לקיחת אחריות מלאה על מעשינו, על תוצאותיהם ועל האפשרות לתקן ולשקם גם את מה שאחרים הרסו.
אז איך זה נראה – לקיחת אחריות מלאה על התיקון, על השיקום והריפוי, על המעשים והמחדלים, שלנו ושל אחרים? איך זה נראה ברמה האישית שלי ואיך ראוי שייראה ברמה הלאומית שלנו כעם?
באדמה הזו תקום חברת מופת. באחריות.