בשנה החולפת פנו אליי עשרות אנשים עם הצעות להנצחה, מולן אני עומדת לפעמים נדהמת ונרגשת ולפעמים חסרת אונים.
תמיד האמנתי בכוחה של מילה. גם ארנון. התובנה העמוקה שלמילים יש משמעות וכוח התפתחה בינינו במהלך השנים והובילה את שנינו במעשי היומיום. אחד הפקודים של ארנון סיפר שהוא למד ממנו על "כוחה של מילה טובה". כמה כוח יש למילים: הן יכולות לרומם ויכולות להרוס. הן מוצאות מקום בלב ובזיכרון שלנו. אנחנו זוכרים מילים טובות שנאמרו עם כוונה, אנחנו זוכרים גם מילים פוצעות. לאופן שבו אנחנו מנסחים את הדברים שלנו יש משמעות גדולה מאוד.
למילים יש משמעות.
לכן, בכל יוזמות ההנצחה הללו תמיד חשוב לי שמעשי ההנצחה יהיו מדויקים, אבל גם שהמילים שנכתבות יהיו מדויקות. מדויקות עבורו, עבורנו. לאחרונה שמעתי, לאחר מעשה, שהוקמה גינה על שמו במקום מסוים בארץ. בשלט שבכניסה לגינה כתבו שארנון מסמל, בין היתר, את ערך ההקרבה.
קראתי והבטן שלי התכווצה.
הקרבה איננה ערך.
מסירת הנפש איננה ערך.
מוות איננו ערך.
הקרבה היא מעשה, פעולה בדרך להשגת הערך והגשמתו. אנחנו לא יכולים לקדש הקרבה או מוות. כלומר, אנחנו יכולים, אבל לא כדאי לנו. לצערי אנחנו לפעמים חוטאים בכך. כשהחברה הישראלית מכתירה את ארנון כגיבור בגלל האופן שבו הוא מת, ולא בגלל האופן שבו הוא חי – אנחנו בעצם מפספסים את המהות.
יחד עם ארנון יצאו למבצע הזה עשרות, אם לא מאות, לוחמי ימ"מ, שב"כ וצה"ל. הם חזרו בחיים אל בנות הזוג שלהם ואל הילדים. האם הם פחות גיבורים ממנו? לא. ארנון היה שותף במאות מבצעים במהלך שמונה שנות שירותו בימ"מ. בשבעה באוקטובר הוא חיסל, יחד עם הכוח שבפיקודו עשרות מחבלים והציל עשרות אלפי אנשים. לא לבד, היה חשוב לו לציין תמיד – לא לבד. הוא היה שם עם האנשים הטובים ביותר, לוחמי ימ"מ. הגבורה של ארנון הייתה קיימת ונוכחת גם כשהיה חי. אם הגבורה היא ערך, עלינו להוקיר אותה גם כשחוזרים הביתה בשלום. אנחנו עם חפץ חיים.
מוות הוא מחיר כבד ולפעמים בלתי נמנע בדרך אל הערך. הוא לעולם לא מתוכנן מראש. הצורך של החברה להפוך את ההקרבה לערך, טמון לדעתי בצורך שלנו לייצר סדר בתוך המציאות הכאוטית של חיינו, שבה בחורים צעירים נהרגים בקרב. זו מציאות נוראית וקשה להכיל אותה. העצב אופף את כולם, גם אם לא איבדו אדם קרוב במיוחד. קשה נורא לשאת את העצב הזה, ולכן אנחנו עוטפים אותו בעטיפת הערך העליון לכאורה. אבל אסור שנטעה או נתבלבל. חברה חפצת חיים צריכה לדעת מהם הערכים המובילים אותה, המנחים אותה.
ארנון יצא אל מבצע חילוץ החטופים כדי להציל חיים, כדי להציל אזרחים ישראלים, כדי להגן על ריבונותה של מדינת ישראל, כדי להגן על הציונות.
כדי להגן עלינו.
אלה הערכים שהובילו אותו. אלה בלבד.
אין דבר שהוא היה רוצה יותר מאשר לחזור הביתה ולספר לכולם איך זה בדיוק קרה, לפרטי פרטים. לחוש גאווה עצומה על המעשה הנפלא, על הגשמת הערך 'הצלת חיים'. לצערי העמוק והמרסק הוא לא חזר, ובין שלל ההחמצות גם ההחמצה הזו חמוצה במיוחד. הוא לא ייהנה מפירות המבצע הזה ולא יחוש גאווה עמוקה על כך. לפני שיצא למבצע הוא חזר ואמר לי "את מבינה מה זה יעשה פה לעם?". הוא צָדק, זה באמת עשה פה הרבה. אני מקווה שהמוות שלו וההקרבה הבלתי נסבלת שלו ושלנו ייצרו כאן לאט לאט שינוי.
אם ילדינו צריכים להתחנך על דמויות מופת, אז טוב שארנון הוא דמות שכזו. אבל אני מקווה שהם יתחנכו דווקא על האופן שבו הוא בחר לחיות את חייו, על האיש שהיה ועל הערכים שהובילו אותו בחייו.