המשוואה של תרבות השיח – הרב דוד סתיו

אחד המאפיינים הבולטים של השיח האנושי בכלל ושל השיח הישראלי בפרט, הוא המאבק על הזכות לומר את המילה האחרונה.

פעם הייתה תוכנית רדיו פופולרית שנקראה כך, עם שני שדרים מוצלחים, שנונים וחריפים, בדרך כלל משני צידי המתרס הפוליטי. הם ניסו תמיד ל"הכניס" האחד לשני באמירות עוקצניות ומבקרות ובעיקר להיות בעלי המילה האחרונה.

האמת היא, שזה מאוד אנושי. קשה לנו לשאת את העובדה שמישהו יטיח משהו כלפינו ואנו נשאיר את הדברים באוויר, בלי מענה. מציאות כזו יוצרת בנו תחושה של תבוסה. המילים האחרונות מותירות את הרושם בעולם ואנחנו, כך נדמה, הפסדנו. ולעיתים, שתיקתנו עלולה להתפרש כהודאה: כאילו אין לנו מה לענות.

לחכמינו הייתה נקודת מבט הפוכה. הם אמרו: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". נשים לב שהתלמוד אינו טוען שמדובר במלאכים שאינם נעלבים, הם אכן נעלבים כי הם עשויים מבשר ודם, ממש כמונו. אבל הם החליטו לא להגיב ולכן הם גיבורים.

בעולם של תדמיות חיצוניות שטחיות, בתרבות של רייטינג ודם ברשתות החברתיות, מי שלא עונה בחזרה, דבקה בו תדמית של כישלון או לפחות של חולשה.

מדוע זה כך? כי השיח שלנו מחליף את שדה הקרב המלחמתי. השיח, במקום שיבקש לברר אמיתות ורעיונות, הופך להיות התנצחות שמטבעה מבקשת לנצח. אבל שיח אמיתי אינו אמור ליצור ניצחון אלא הקשבה וחתירה לאמת. אם הדיבור הוא התחליף לחרב או לרובה אז אין סיכוי לדיבור וקשב, אבל אם הדיבור נועד ליצור קשר וחיבור בין בני אדם אזי יש אולי סיכוי לצורת חשיבה אחרת. בעולם אחר, ההבלגה והיעדר התגובה הנשכנית במענה להתקפה, אלו סימנים של עוצמה נפשית עמוקה. לא בגלל שלא כאב לנעלב, ההיפך הוא הנכון. כאב לו מאוד, אבל הוא החליט לשנות את המשוואה התרבותית של השיח. הוא אינו רוצה להיות שותף לדו קרב של מהלומות מילוליות ופוגעניות. הוא מבקש לתת למדבר לומר את שלו, ייתכן והוא אפילו ינסה להבין מה כואב למעליב, מהיכן הוא שואב את הארס של דבריו. הוא אינו מבקש לנצחו, הוא מבקש לקדם את השיח איתו. ממילא התגובה היא לשמוע ועוד לשמוע. "ספר לי עוד…", כמו שהיו אומרים לנו באימגו. אבל כדי להיות שם, צריך להיות בפוזיציה של רצון להבין ולא רצון לנצח.

במשפחתי רץ הסיפור הבא: סבי הצדיק, רבי שלומקה מזוויעהל נהג לברך חולים קשים לישועה רק אחרי שמישהו היה מעליב אותו קשות והוא הצליח להבליג ולא להגיב. רק אז הרגיש שיש לו עוצמה וכוח לברך אחרים.

כיצד יכולה חשיבה כזו לשנות או להשפיע על אופי השיח שלנו כחברה? נדמה שלא צריך להכביר על כך מילים. דמיינו את שני ברי הפלוגתא הגדולים ביותר בכל תחום מנסים להקשיב האחד לשני ולשאול עוד ועוד על עמדתו של האחר מבלי להטיח עלבונות, מבלי לנסות לפגוע או להגיב לפגיעה. זה עולם אחר שניתן רק לחלום עליו.

לא בכדי אמרו חכמים כי אלוקים מעביר על מידותיו למי שמעביר על מידותיו. מי שיודע לשתוק גם כשהוא כל כך רוצה לצעוק, כך ינהג עימו גם אלוקים.