כעיתונאית שטח ומגישה בחדשות ערוץ 12, חוויתי מקרוב את האתגרים והדילמות של סיקור חדשותי בזמן מלחמה. מלחמת חרבות ברזל הציבה בפניי, כמו בפני עמיתיי, אתגרים מקצועיים ואישיים כאחד.
בעת מלחמה, תפקידנו כעיתונאים הופך מורכב במיוחד. אנו נדרשים לדווח על אירועים הנוגעים ישירות לחברה שבה אנו חיים ופועלים, תוך שמירה על אובייקטיביות מקצועית. זהו מאבק יומיומי בין החובה המקצועית לבין הרגשות האישיים. המבנה הייחודי של המדינה הקטנה שלנו, מציב את העיתונאים בפני דילמות יומיומיות. כמעט לכל אחד יש קרוב משפחה שנלחם, בין אם בסדיר ובין אם במילואים, מפונה מהנגב המערבי או הצפון, ואפילו קשר חברי או משפחתי לחטופים.
הדילמות האלה הורגשו היטב בימים הראשונים למלחמה בשאלות כמו: האם נכון לתת מידע שלא אומת רשמית, משום שלא היו כוחות בשטח לאמת אותו? למשל אודות מספר הרוגים בפסטיבל הנובה? האם נכון לומר שאין איש בשטח, מה שעלול לתת מידע לאויב בזמן אמת על מיקום הכוחות ופריסתם? האם נכון, אחרי שמצאתי את עצמי מסייעת למשפחות באיתור קרוביהם, לדווח להם בעצמי על כך שבנם או בתם כבר אינם בין החיים, או שמא זה לא תפקידי? אחרי שבעה באוקטובר עלו דילמות רבות נוספות: האם להראות את הנזק האדיר ברכוש ואת המראות המזעזעים של הגופות המכוסות מתוך בארי וכפר עזה? האם נכון לחשוף ירי כוחותינו לעבר ישראלים בעת ניסיון בריחה? האם נכון ל״החליש״ את המורל הלאומי או שמא דווקא לחזק אותו, ״אנחנו ננצח״? מתי נכון לשאול את השאלות הקשות: איך זה קרה לנו? איפה היה המודיעין? למה לא מנענו זאת? ואחרי שכבר ידענו איפה היה צה״ל, למה לא הגיע בזמן ומדוע כוחות גדולים נשארו בחוץ כדי לאסוף מודיעין? וכמובן, האם נכון לשתף את המידע והמראות שמגיעים מתוך המלחמה בעזה לאחר תחילת התמרון הקרקעי ב-27 באוקטובר, מה שרואים בכל העולם מלבד בישראל?
מחד גיסא יש מי שיחשוב שהתשובה האוטומטית לשאלות אלה היא "כן", מאידך גיסא, אין תשובה אחת ברורה. הדילמות במהלך המלחמה היו רבות, ושאלות שהתשובה להן נראתה ברורה בתחילת המלחמה, בדיעבד התבררו כטעות. המדיניות המשתנה 'תוך כדי תנועה' משום שאין שום ״מקרה בוחן״ מסוג זה, לא פוליטית, לא חברתית, לא ביטחונית ולא תקשורתית, מקשה עוד יותר על התשובה. ובדיעבד תמיד רואים הכול מצוין, 6:6.
בשטח ובאולפן, מצאתי את עצמי פעמים רבות בסיטואציות מורכבות. ראיינתי משפחות שיקיריהן נחטפו או נהרגו, דיווחתי מאזורי לחימה, וחוויתי אזעקות ונפילות טילים בזמן שידור חי. בכל רגע כזה, נדרשתי לאזן בין הצורך להעביר מידע מדויק וחיוני לציבור, לבין הרגישות והאמפתיה כלפי הסובלים.
הייתי הראשונה לחשוף עדות מהימנה על מקרה אונס בקיבוץ רעים. הדילמה של העורכים שלי הייתה מורכבת מאוד והחלטנו לחשוף את הסיפור רק לאחר זמן מה, לא בגלל חוסר הוכחות או היעדר הצלבה, שהן חובה בכל פרסום עיתונאי מהימן.
הדילמות האלה הטרידו את מנוחתי, וניסיתי למצוא להן מענה פילוסופי. תיאוריית ה"הביטוס" של פייר בורדייה מציעה מסגרת להבנת מצב שכזה ומהדהדת בעבודתי היומיומית. לפי בורדייה, ההביטוס, אותה מערכת של נטיות מופנמות המעצבות את תפיסת העולם של הפרט, משפיעה על האופן שבו אנשים תופסים ומפרשים את המציאות. בעבודתם של עיתונאים ישראלים, ההביטוס שלהם, המעוצב על-ידי הנרטיב הלאומי והחוויה הישראלית, בהכרח משפיע על הפרספקטיבה שלהם. יחד עם זאת, רגישות ואמפתיה הן מרכיבים חיוניים בסיקור עיתונאי, במיוחד בעיתות משבר. הפילוסוף עמנואל לוינס הדגיש את חשיבות ה"אחרות" וה"פנים" בהבנת האחריות המוסרית שלנו כלפי הזולת. בהקשר העיתונאי, היכולת להזדהות עם הסבל האנושי, תוך שמירה על מרחק מקצועי, היא אומנות עדינה ומורכבת.
הדילמה המוסרית העומדת בפני העיתונאים הישראלים היא רב-ממדית. מצד אחד, קיים הצורך לשמור על המורל הלאומי ולתמוך בכוחות הביטחון בעת מלחמה, גישה הנתפסת כחלק מה'אתוס הביטחוני'. מצד שני, עומדת החובה העיתונאית והמוסרית לחשוף את האמת, להעלות שאלות קשות ולהאיר מקרים של חוסר צדק. תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של ליאון פסטינגר מסבירה את הקושי הפסיכולוגי בהתמודדות עם מידע סותר. עיתונאים עלולים למצוא את עצמם בקונפליקט פנימי כאשר המידע שהם חושפים מערער על תפיסות יסוד או על הנרטיב הלאומי המקובל. הפילוסוף יורגן הברמאס מציע את רעיון ה'ספֵרה הציבורית' כמרחב לדיון רציונלי וביקורתי. בהקשר זה, תפקידם של העיתונאים איננו רק לדווח, אלא גם ליצור מרחב לדיון ציבורי מעמיק בסוגיות מוסריות ואתיות הנוגעות למלחמה ולחברה. כעיתונאית, אני רואה את תפקידי לא רק כמדווחת, אלא גם כמי שמסייעת ליצור מרחב לדיון ציבורי, כפי שמציע הברמאס ברעיון ה'ספרה הציבורית'. אני מאמינה שתפקידנו הוא לא רק להעביר מידע, אלא גם לעודד חשיבה ביקורתית ודיון מעמיק בסוגיות מורכבות.
עוד אפשרות להתמודד עם הדילמה הזו, היא לקבל השראה או לשמוע את דעתם של עיתונאים בינלאומיים המסקרים מלחמות בעולם. אחת מהן, היא העיתונאית ארווה דיימון, כתבת מלחמות ב-CNN שכתבה: ״אין אומה שהיא מעל ביקורת. את עושה שירות לא טוב לציבור אם את רואה דבר שגוי ולא מצביעה עליו. זו נטישה של החובה שלנו כעיתונאים וכאזרחי העולם״. מצד שני, דיימון ציינה שכעיתונאית היא אינה שייכת לשום מדינה. היא כתבת אמריקנית שחיה כיום בטורקיה, מצב השונה ממרבית העיתונאים הישראלים המסקרים את המציאות כאן.
אני חושבת, שחלק מהאחריות שלנו כעיתונאים הוא לעזור לאנשים להבין זה את זה. מלחמה היא מצב נוראי, ואין בה מנצחים. כל עוד אנחנו לא מבינים זה את זה על בסיס אנושי, לעולם לא נצליח להפסיק להיות יצורים אלימים. גישה זו מייצגת עמדה עיתונאית בינלאומית, המדגישה אובייקטיביות וראייה גלובלית, אך לעתים עומדת בניגוד לציפיות לאומיות, במיוחד בזמני משבר. הדילמה בין אחריות לאומית לבין אחריות עיתונאית גלובלית היא מרכזית בדיון על תפקיד התקשורת בזמן מלחמה. עמדתה של דיימון מעלה שאלות משמעותיות על תפקיד העיתונות בחברה, במיוחד בהקשר של סכסוכים מתמשכים. היא מאתגרת את הגישה המסורתית של "עיתונות פטריוטית" ומציעה מודל של עיתונות שמטרתה להביא להבנה רחבה יותר של הסכסוך על כל היבטיו. לכן קיים צורך באיזון עדין בין אמפתיה, אחריות לאומית וחובה מקצועית. האתגר בעיניי, הוא ליצור סיקור שמכבד את הרגישות הלאומית מבלי להתפשר על האמת העיתונאית, תוך יצירת מרחב לדיון ציבורי מעמיק על מהות הצדק, האחריות והמוסר בעת מלחמה.